ריטב"א על שבועות ל״ז

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות ל״ו ע״ב ריטב"א על שבועות ל״ח ע״א »

1 לְהוּ: הֵזִיד בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְהִתְרוּ בּוֹ, מַהוּ? כֵּיוָן דְּחִידּוּשׁ הוּא – דִּבְכׇל הַתּוֹרָה לָא אַשְׁכְּחַן מֵזִיד דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן, וְהָכָא מַיְיתֵי קׇרְבָּן – לָא שְׁנָא אַתְרוֹ בֵּיהּ וְלָא שְׁנָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ? אוֹ דִּלְמָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ; אֲבָל הֵיכָא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ – מִילְקָא לָקֵי, קׇרְבָּן לָא מַיְיתֵי; אוֹ דִלְמָא, הָא וְהָא עָבְדִינַן.

2 אֲמַרוּ לֵיהּ, תְּנֵינָא: חֲמוּרָה הֵימֶנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת – מִכְּלָל דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ; וְקָאָמַר מַכּוֹת אִין, קׇרְבָּן לָא.

3 וּמַאי חוּמְרָא? דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן וְלָא לִילְקֵי.

4 אֲמַר לְהוּ רָבָא בַּר אִיתַּי: מַאן תָּנָא זְדוֹן שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן לֹא נִיתַּן לְכַפָּרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן; אֲבָל לְרַבָּנַן – קׇרְבָּן נָמֵי מַיְיתֵי.

5 אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דַּאֲנָא תָּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תָּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. וּמַאי חוּמְרָא? דְּאִילּוּ הָתָם חַטָּאת בַּת דַּנְקָא, וְהָכָא אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.

6 וְלִיגְמַר מִינַּהּ! דִּלְמָא דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ.

7 לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, תָּא שְׁמַע: אֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ. מָה הֵן חַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מַאי, לָאו בִּדְאַתְרוֹ בֵּיהּ? הָכָא נָמֵי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ.

8 תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ; וְקָאָמַר תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי!

9 מַאי אֵינוֹ לוֹקֶה – דְּאֵינוֹ נִפְטָר בְּמַלְקוֹת. מִכְּלָל דְּנָזִיר טָמֵא נִפְטָר בְּמַלְקוֹת?! הָא ״קׇרְבָּן״ כְּתִיב בֵּיהּ! הָתָם דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן כִּי הֵיכִי דְּתֵיחוּל עֲלֵיהּ נְזִירוּת בְּטׇהֳרָה.

10 אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. אֲמַר לְהוּ: מִכְּלָל דְּכִי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ וְאִיכָּא עֵדִים – מִיחַיַּיב?! כְּפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא! אַלְמָא קָסָבַר רַבָּה: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – פָּטוּר.

11 אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא לְרַבָּה, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – פְּרָט לְמוֹדֶה לְאֶחָד מִן הָאַחִין אוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין. ״וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״ – פְּרָט לְלֹוֶה בִּשְׁטָר וּלְלֹוֶה בְּעֵדִים.

12 אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשּׁוּם הָא – לָא תְּסַיְּיעַן; בְּאוֹמֵר ״לָוִיתִי, וְלֹא לָוִיתִי בְּעֵדִים״, ״לָוִיתִי, וְלֹא לָוִיתִי בִּשְׁטָר״.

13 מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – פְּרָט לְמוֹדֶה לְאֶחָד מִן הָאַחִין אוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין. הַאי לְאֶחָד מִן הָאַחִין הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאוֹדִי לֵיהּ בְּפַלְגָא דִּידֵיהּ – הָא אִיכָּא כְּפִירָה דְּאִידַּךְ! אֶלָּא לָאו דְּאָמְרִי לֵיהּ: מִתַּרְוֵינַן יְזַפְתְּ; וַאֲמַר לְהוּ: לָא, מֵחַד מִינַּיְיכוּ יְזַפִי – דְּהָוְיָא לֵיהּ כְּפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא? וּמִדְּרֵישָׁא כְּפִירַת דְּבָרִים – סֵיפָא נָמֵי כְּפִירַת דְּבָרִים.

14 סִימָן – חוֹבָה; כִּיתּוֹת; דְּבַעַל הַבַּיִת; חוֹמֶר; נְזִירָא תָּא שְׁמַע: אֵינוֹ חַיָּיב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמַהוּ חַיָּיב עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מַאי, לָאו זְדוֹן עֵדִים? לָא, זְדוֹן עַצְמוֹ.

15 תָּא שְׁמַע: הָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה – שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה עֵדוּת לְהִתְקַיֵּים בִּשְׁתֵּיהֶן. בִּשְׁלָמָא שְׁנִיָּה תִּחַיַּיב – דְּהָא כָּפְרָה לָהּ כַּת רִאשׁוֹנָה; אֶלָּא רִאשׁוֹנָה אַמַּאי מִיחַיְּיבָא?

16 הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה!

17 אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה בִּשְׁעַת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה קְרוֹבִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וּנְשׁוֹתֵיהֶן גּוֹסְסוֹת. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; קָא מַשְׁמַע לַן: הַשְׁתָּא מִיהַת חָיֵי נִינְהוּ וְלָא שְׁכִיבֵי.

18 תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים; אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם!

19 הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא.

20 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: חֲמוּרָה מִמֶּנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָאָמַר: עַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים!

21 אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תְּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.

22 תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי לוֹקֶה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָתָנֵי: תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה; מִלְקָא הוּא דְּלָא לָקֵי – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי; תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה! תְּיוּבְתָּא.

23 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב. בִּשְׁטָר – פָּטוּר. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן? עֵדִים – עֲבִידִי דְּמָיְיתִי, שְׁטָר – הָא מַנַּח.

24 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: שְׁטָרָא נָמֵי עֲבִיד דְּמִרְכַס! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – מִשּׁוּם דְּהָוֵה שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת.

25 אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר חַיָּיב, וְחַד אָמַר פָּטוּר. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר פָּטוּר – מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב, שְׁטָר – פָּטוּר; וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תִּסְתַּיַּים.

26 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.

27 וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי.

28 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – רִיבָּה, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד״ – מִיעֵט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע״ – חָזַר וְרִיבָּה.

29 רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי; וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת.

30 וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – כְּלָל, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל״ – פְּרָט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט.

31 מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן; אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מטלטל מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן.

32 מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן.

33 אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וּמַאן דְּפָטַר אָמַר לָךְ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״מִכֹּל״ – וְלֹא הַכֹּל.

34 אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. וְאִילּוּ ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״ – לָא קָתָנֵי; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּעֶבֶד אִיתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת?

35 אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״?

פירוש ריטב"א על שבועות ל״ז

1 הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו והא דלא בעי לה בשבועת העדות שלד"ה חייב בו הכתוב מזיד בשוגג כדאיתא לעיל משום דהתם א"א לאחרים להתרות בו בוודאי דמנא ידעי שהעדים מזידין בכפירה זו אי משום דהוו בהדייהו באותו עדות דלמא אישתלו אבל בפקדון שראו כשהפקיד לו והוא בא לישבע שלא הפקיד בו כלל יכולין הם לומר לו שלא ישבע דבשקרא ודאי משתבע או דלמא הא והא עבדינן פירוש לגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. תנינא פירוש בברייתא וכדאמר רב כהנא בסמוך אנא תנינא לה ולא אשכחן לה בשום דוכתא במתני'. חמורה הימנה שבועת הפקדון פירוש חמורה משבועת העדות דאיירי בה ברישא דהא מתניתא. ה"ג חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים וא"ל רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש היא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי א"נ התם חטאת בת דנקא הכא אשם בכסף שקלים. א"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה א' זדונה וא' שגגה אשם בכסף שקלים ותיפשוט מינה דלמא בדלא אתרו ביה ע"כ הגירסא הישנה שבספרים ופירוש דמעיקרא פשטינן מינה דמדקתני שחייבין על זדונה מכות בכי אתרו ביה מלקות איכא ודחי רבא בר איתי דהא פשיטותא לר"ש היא דהא מתני' כוותיה היא ומשום דס"ל דבשום מזיד דפקדון ליכא כפירה בקרבן דלא יליף מעדות אלא ממעילה שהמזיד פטור בה אלא לרבנן דמחייבי קרבן למזיד כשוגג דילפי מעדות אכתי תיבעי לן היכא דאתרו ביה מאי דיניה כדלעיל דשייל ש"ס ומאי חומרא וכו' ולכאורה אין שאלה זו אלא על מאי דאוקמה רבא בר איתי כר"ש. וקשה דכי הוה ס"ל דרבנן היא תיקשי נמי מאי חומרא דשבועת הפקדון שזדונה מכות משבועת העדות שזדונה קרבן דההוא לאו בר מלקות הוא ויש מתרצין דכי אוקימנא כרבנן דאית להו כפרה בקרבן בזדון שבועת הפקדון היכא דלא אתרו ביה לכל הפחות משמע לן דהא דתנן שחייבין על זדונה מכות דהיינו היכא דאתרו ביה שאין מלקות בלא התראה דאף מכות קתני לומר דהא והא עבדינן ליה והיינו פשיטותא דידן וא"כ שפיר קתני חמור' דאלו בזדון שבועת העדות אפילו אתרו בו ליכא אלא קרבן והכא איכא קרבן ומלקות אבל השתא דמוקים לה כר"ש ולדידיה אין קרבן בזדון פקדון כי קתני זדונה מכות מכות בלחוד קתני ולהכי ק"ל מאי חומרא משבועה בעדות דבעדות נמי איכא חדא דהיינו קרבן ולא ניחא לתרץ כן דהא מנ"ל דלמא לרבנן נמי מכות בלחוד הוא דס"ל דכי אמר רחמנא זדון פקדון לכפרה בקרבן ה"מ היכא דלא אתרו ביה אבל אתרו ביה דבר מלקות הוא מלקא לקי בלחוד לכך יש מוחקין גירסא זו וגורסי' כגירסת רש"י ז"ל ולי נראה כפי ג"ה דהא דבעינן ומאי חומרא בין לרבנן ובין לר"ש שיילי' ומפרשינן לה והכניס הש"ס עצמו בין דברי ר"א לדברי רב כהנא לברר הפשיטות דהוה עבדינן לבעיין לרבנן ולר"ש והדר אהדרינן דאהדר להו רב כהנא וכן דרך הש"ס בכמה מקומות אבל רש"י ז"ל יש לו גירסא אחרת וזו היא חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וש"מ מכות אין קרבן לא ומאי חומרא ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי וא"ל רב איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון דלא ניתנה שגגתה לכפרה ר"ש הוא דא"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה וכו' עד שקלים ע"כ ולגירסא זו אתינן למיפשט מעיקרא דכי אתרו ביה מלקות איכא קרבן ליכא דמשמע לן דמכות דוקא ומפרשינן דמאי חומרא דשבועת העדות משום דהתם בשבועת העדות חטאת בת דנקא ובאשם זה איכא מלקות בלחוד וניחא ליה לאיניש דלייתי קרבן ולא לילקי וכי א"ל רבא בר איתי דהא ר"ש היא לא אצטריכינן למשאל מאי חומרא דהא פרישנא אליבא דרבנן א"נ דהתם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים והוא התירץ בעצמו לר"ש ודחי להו רב כהנא דאיהו תני לה לברייתא ולא תנינא בה לעולם אלא דאח' שגגתה וא' זדונה יש להם כפרה לקרבן ולהכי אצטריכנן לשייולי מאי חומרא דהא חומרא דא דכרינן לעיל דהכא מלקות והתם קרבן אזדא לה דה"נ ליכא אלא קרבן אבל לגירסא הא' לא אצטרכינן לפרושי לרב כהר מאי חומר' משום דהא פרישנא בה לעיל תרי חומרי ונהי דהשתא ליתיה לחדא חומרא דהא לתרווייהו כי אתרו ביה ליכא אלא קרבן לחוד אכתי אשתיירא אידך חומרא דפרישא דניחא בחטאת בת דנקא מאשם בכסף שקלים וזה ברור:

2 ת"ש וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' רישא דהא מתניתא איתא בספרי בפרשת נשא בענין נזיר טמא והכי איתא התם וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' עד וכפר עליו ותניא בפתע זה אונס פתאום זה שוגג פי' לומר שמביא קרבן על כל א' מהם ואמרינן והדין נותן ומה במקום שלא חייב קרבן את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב קרבן על המזיד אינו דין שיחייב על השוגג ומנין שחייב כאן את המזיד ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב בה את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שיחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה ע"כ לשון הברייתא בספרי ויש נוסחאות שגורסים שם שבוע' בעדות וטעות הוא דא"כ היכי אמרינן בסמוך בה"ג אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה דבעי לומר שאינו נפטר במלקות דהא בשבועת העדות לא שייך בה מלקות ועוד דהכא לשבועת הפקדון דאיירי בה מייתינן לה פשיטותא לבעיין אלא ודאי דגירסא כמ"ש ומיהו גם לגירסא זו קשה עד מאד דשבועת הפקדון לא חייב קרבן את השוגג דהא ליכא מ"ד לה ועוד היכי קאמר בסיפא כאן שחייב את השוגג אינו דין שחייב את המזיד והלא כל הקרבנות הן בשוגג ולא חייב את המזיד והנכון בתירוץ קושיות אלו דשוגג דאמרינן הכא משום שגגת אונס נקטינן ליה ולכלול בין שוגג ממש בין שוגג אנוס ששניהם חייבין קרבן בנזיר וכדקתני בפתע זה אונס פתאום זה שוגג והיינו דקתני דשבועת הפקדון לא חייב כל שוגג ואפילו אנוס דאנוס פטור בו כדתנן ואין חייבין על שגגתו דהיינו מדרב כהנא ור"א ומעתה ליכא למימר כל התורה תוכיח שבכל התורה אנוס פטור מקרבן וכדדרשינן התם ואמרינן לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' והשתא קס"ד דמתני' כפשוטה דבשבועת הפקדון אינו חייב מלקות אע"ג דאתרו ביה ובנזיר טמא לוקה וא"ת וא"כ מאי פירכא דבנזיר טמא חייב את המזיד לפי שהוא חמור וי"ל דלמאי דקס"ד השתא אין תשובה זו שהתנא משיב מפקדון לנזיר טמא לחייב את הנזיר בנזיר במזיד קרבן אינו ק"ו דאתינן עלה דבתורת טעמא דבשבועת הפקדון שאין בה מלקות חייב וקרבן אחר תחת מלקות אבל בנזיר טמא שחייב מלקות אינו מתחייב קרבן דתרתי לא עבדין ליה אבל כי הדר ש"ס ודחי דה"ק אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר במלקות תאמר בנזיר שנפטר במלקות הויא תשובת הברייתא כפשוטה מתורת ק"ו אם בשבועת פקדון שחייב בה קרבן את המזיד בשלא אתרו ביה שהוא חמור אינו נפטר במלקות היכא דאתרו ביה תאמר בנזיר טמא שהוא קל שהרי נפטר במלקות היכא דאתרו ביה וא"כ אף קל שאינו חייב קרבן היכא דלא אתרו ביה שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ופרכינן מכלל דנזיר טמא נפטר ממלקות פירוש דאתרו ביה דלא נחייביה קרבן והא קרבן כתיב בה וכפר עליו וכו' וכבר ריבה אותו התנא אפילו למזיד ופרקינן דקרבן דידיה אינו מכפר על טומאתו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה שאינו יכול לחזור ולמנות ימי נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה:

3 אמרוה רבנן פי' תלמידי דרבא דלעיל להאי בעיי' דבעא מינייהו רב כהנא לעיל קמיה דרבא. א"ל מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מחייב קרבן כפירת דברים בעלמא הוא כלומר דבעייא זו בשבוש נאמרה ונשאלה דהא כל היכא דאיכא עדים דידעי שהוא חייב לו פקדון זה אין בו חיוב קרבן על כפירתו דכפירת דברים הוא שהרי יבואו עדים ויעידו שהוא חייב לו וכל מזיד בפקדון שאמרו שהוא חייב קרבן על שבועתו אינו אלא בזדון עצמו שהודה בכך שנשבע במזיד בשקר ולא בשידעו עדים והתראה לא שייכא אלא היכא דידעי המתרים בו שהוא חוטא ועובר במזיד וכגון דידעי בפקדון שהפקידו אצלו בפניהם וזה שכפר בו שלא הד"מ ונשבע לו על הדבר בשקר נשבע ומעתה אע"ג דלא אתרי ביה למלקות אינו בר קרבן וכ"ש היכא דאתרו והויא לה בעייא דרב כהנא משובשת והקשה הרב אב ב"ד ז"ל מאי קאמר רבא דהא אפילו לסברתו של רבא משכחת לה שפיר דלא הויא כפירת דברים ואע"ג דידעי עדים שהוא חייב לו ואתרו ביה למלקות כגון שהיו אלו שיודעין בדבר קרובים לתובע ורחוקים לנתבע דממונא לא מחייבי לי' אבל מלקו' מחייבי לי' ויש מי שתירצו דודאי אף קרבן ומלקות לא מחייבי ליה דהויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכי אמרינן דבתרי גופי פלגינן דבורא וסהדותא ואע"ג דלא מהימן אאידך ה"מ היכא דההוא מידי דמסהיד ולא מהימן ביה הוה מילתא דמסהיד לחיובי נפשיה כההוא דאמר שרבעו לחבירו לרצונו דמסהיד אנפשיה לא מקרייא עדות אלא הודאה ולא שייך לומר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל כל שב' הדברים שאמר בעדותו הם עדות שמעיד על אחרים אע"ג דתרי גופי נינהו לא פלגינן דבורא כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכאותה שאמרו בירושלמי בשטר שהיו עדים חתומים בו שנתן נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאר"י מתוך שפסולה עדותן לזה פסולה לזה אבל י"א שזה אינו דאפילו בעדים פלגינן דבורא ושאני ההיא דירושלמי דעל קרקע א' מעידין שאילו היה כתוב בו שנתן קרקע מסויים לזה וקרקע מסויים לזה פלגינן דבורא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו ועוד י"ל דשאני התם שהיא עדות בשטר והחתימה דעדות א' הוא נדון ולא פלגינן לה אבל בעדות ע"פ ותרי גופי פלגי' אף בעדים ונראה דבר מכל דין אין כאן טעם לומר שתבטל כל עדות זו ומטעם עדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה חדא דאפי' אלה המתרי' בו התרו בו בב"ד וא"ל לא תשבע כדי שלא תלקה כי אנו יודעים שאתה חייב לפלוני דפקדון הזה שהוא תובעך אין כאן עדות לחיוב ממון כי הם לא באו להעיד עליו לחייבו ממון שיתן לאותו פלוני קרובם אלא להתרות בו על העביר' ולסלקו מן השבועה וא"כ ליכא למימר בהא מתוך שבטל' עדותן בחיוב הממון מפני הקורבה שתתבטל לענין ההתרא' וכ"ש אם לא אמרו לו חייב אתה להחזיר הפקדון אלא שא"ל יודעים אנו שאם תשבע לשקר תשבע ותלקה וכ"ש אם ההתראה היתה חוץ לב"ד שאנו מקום עדות לחיוב ממון כלל וא"כ הדרא קושיא דמרן הרב אב ב"ד ז"ל דהא שפיר משכחת לה התראה למלקות וכפירת ממון ולחייבו קרבן אם היו קרובין לתובע ורחוקים לנתבע אבל הנכון בתי' קושיא דרבא שפיר ידע דמשכחת לה חייב קרבן בעדים קרובין לתובע וכדאמרן ולא קאמר איהו דהויא שיבושא בבעייא דרב כהנא אלא משום דאיהו סתמא בעי לה ואפילו בעדים כשרים בין לתובע בין לנתבע שיכולין לבא ולהעיד בב"ד להעיד על הנתבע ולחייבו ממון דסבר רבא דכל פקדון שיש עליו עדים אין חיוב קרבן לנפקד על כפירתו בשבועה דכפירת דברים חשיבה והא קי"ל דכפירת דברים פטור מקרבן ומיהו רב כהנא סבר כר"י דלקמן שהכופר ונשבע בפקדין שיש עליו עדים חייב קרבן וכפירת ממון חשיבא דהא ממון גמור שאילו הודה בו לא הי' חייב גם בלא עדי' הוא כופר לו ולא אמרו כפיר' דברים פטור אלא בדבר שאפילו הודה בו לא היה חייב א"כ כשמודה בחיובו וכופר בד"א כגון הא דאמרי' לקמן בסמוך שאומר לויתי ולא לויתי בשטר או לויתי ולא לויתי בעדים וכגון אידך דאתו תרי ואמרי מתרווינן יזפת מנה וא"ל לא יזפתיה אלא מחד מינייהו שאין כאן כפירת הפסד ממון לגבי תובע כיון דתרווייהו מודו אהדדי דמתרווייהו יזיף ולאפוקי היכא דשמעון א"ל ממני ומראובן זה יזפת וראובן אומר ממני לחוד יזף והנתבע ג"כ אומר מראובן יזיפנא דהשתא אע"ג דגבי נתבע ליכא כפירת ממון כיון דלגבי שמעון אית כפירת ממון מחייב קרבן על כפירתו ולהכי לא נקטיה בגמ' אלא כדאמרי תרווייהו מתרווינן יזפת כנ"ל ובכך מתפרשת כל ההלכה:

4 ת"ש היו שם שתי כתי עדים וכו' ואמאי והא קיימא שניה וקושיא לרבא אבל לא לר"י דלקמן דאמר דכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' כפשיט' דאע"ג דקיימא שניה מחייבי עדים על כפירתם וכולהו אוקימתיה דעבדינן דרבא נינהו וכיון דאיתותב רב' הדר' מתני' כפשוט' וכדכתיבנא לעיל בפ' שבועת העדות:

5 ה"ג נשבע והודה ובאו עדים ול"ג ואח"כ דהא מפרש ואזיל דאי משבאו עדים הודה אבל כי גרסינן נשבע והודה ובאו עדים אפשר לאומרה כשהודה תחילה או כשבאו עדים תחלה אלא דמהדר מאי דהוי התם שבועה והודאה ועדים וזה פשוט. אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם פי' אבל אינו משלם כפל ורבנן הוא דסברי מודה בקנס ואח"כ באו עדי' פטור ואם משבאו עדים הודה פטור מן החומש דאמרינן התם בפ' מרובה דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש:

6 הכא נמי כדרבינא פי' שבשעה שכפר ונשבע היו עדים אלו קרובים בנשותיהם ונשותיהן גוססו' ואח"כ מתו. ת"ש לא אם אמרת וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה ממש ובין שנפרש שאינו לוקה פי' נפטר במלקות יש במשמע שיש עדים בדבר שיודעים שהפקיד אצלו:

7 היינו טעמא דר"י משום דה"ל שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' ולפ"ז דוקא שטר מלוה ושעדים חתומין בו דהיינו סתם שטר. אבל מלוה בכתב ידו חייב ולא הוי שעבוד קרקעות דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכן שטר של פקדון אפילו בעדים שהרי אינו גובה בו מנכסים משועבדים דמגו דאי בעי אמר נאנסו יכול לומר החזרתיו ועוד שאין חיובו ושעבודו אלא בשעת פשיעת האונס ולית ליה קלא דליזדהרו לקוחות וכדפרישנא בפ' המוכר על שטר היוצא על היתומי' רבינו ז"ל ואיכא למידק אי משום כפירת שעבוד קרקעות אפילו מלוה בעדים נמי ליפטר לר"י דהא אית ליה לר"י שעבודא דאורייתא כדאיתא בב"ב וכל דאית ליה שעבודא דאוריית' אית ליה דבר תורה אפילו מלוה בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא שאמרו חכמים אינו גובה משום תקנת לקוחות דלית ליה קלא וכיון דמדאורייתא איכא שעבוד קרקעות והוא פטור מקרבן היאך יהא חייב קרבן משום תקנה דרבנן שאין בה שעבוד קרקעות דהא חולין לעזרה קא מייתי וי"ל דכיון דמדרבנן ליכא שעבוד קרקעו' והפקר ב"ד הפקר הא הויא לה בשעת כפירה מטלטלין והתורה חייבו קרבן על כל שבשעת כפירה הוא כפירה ומדאוריי' נמי מחייב השתא וזה ברור וזה התשובה יש למה ששאלו רבים דהא ק"ל שעבודא דאורייתא וק"ל שאין נשבעין שום שבועה דאורייתא על כפירת שעבוד קרקעות כדאית' בפ' שנים אוחזין וא"כ היאך אנו נוהגין לחייב שבועה למודה במקצת על מלוה שהיו עליה עדים וכן בדר' חייא קמייתא דתני מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים ישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וא"כ הו"ל כהודה בקרקעות וכפר במטלטלין שהוא פטור כדאיתא התם וה"ה כשהעדים עדותן בשעבוד קרקעות וזו היתה קושיא חזקה אבל פי' עם מה שאמרנו דכיון שכבר אחז"ל דמלוה בעדים אינו גובה אלא מבני חרי אין כאן שעבוד קרקעות עכשיו בעדים והכל הולך אחר שעתו דהפקר ב"ד הפקר עוד תירצו רבותי' ז"ל ומכללם הרמב"ן ז"ל והיא שיטת רבותינו ז"ל שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעין שלוה ולא פרע אבל כל שאין יודעין אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי אין זה שעבוד קרקעות שזה עיקר חיובו מפי עצמו שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי היה פטור וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים. כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו וזה גם כן טעם ברור ונכון:

8 חייב להעמיד לו שדה דר"א פי' דקסבר קרקע נגזלת וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל רבנן סברי קרקע אינה נגזלת וכששטפה ברשותה דמאריה הוה קיימא והלכתא כוותייהו:

9 בהא אפי' ר"א מודה פי' דכתיב מכל אשר ישבע עליו מכל ולא כל פירוש רש"י ז"ל ולא איתרבו קרקעות מדרשה דריבה ומיעט וריבה אלא לענין חיוב השבה בשעת הגזילה כדלעיל אבל לא לענין חיוב חומש ואשם דמחמת כפיר' כלומ' דרבוי' דעבדינן לעיל היינו מקר' דמיירי בהשבה וא"כ וא"ת נימא נמי מכל ולא כל וי"ל דלר"א מכל רבויא הוא ולא ממעיט מידי אלא דהכא לענין שבועה כעין ייתורא היא דלישתוק קרא ואנא ידענא דבכל מאי דאית ביה חיוב השבה איכא חיוב חומש ואשם על הכפירה בשבועה דכוליה חד עניינא הוא אלא ודאי להכי אהדריה קרא לומר דלענין שבועה ריבויא אלא כעין הפרט ולמעוטי קרקעית ועבדים נמי:

10 במתניתין שבועת הפקדון כיצד וכו' ר"א אומר עד שיאמר שבועה באחרונה פי' רש"י ז"ל כגון דאמר אין לך בידי כלום ולא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכל חד מינייהו אבל בירושלמי אמרו דאף באחרונה קאמר כגון דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה דהואיל ואמר שבועה יתירא אפרטי קאי ולשון הברייתא שהיא בגמרא בלשונו של ר"א דייקא טפי כפרש"י ז"ל:

« ריטב"א על שבועות ל״ו ע״ב ריטב"א על שבועות ל״ח ע״א »